פסק-דין בתיק תא"מ 17125-10-09 - פסקדין

לפני תביעת לשון הרע אשר התבררה בסדר דין מהיר ובמסגרתה עתירה לחיוב הנתבעת בפיצוי בסך 50,000 ש"ח.

הצדדים הינם שכנים בית משותף ונתגלעו ביניהם סכסוכים המלווים בהאשמות הדדיות. התובע מצא לנכון להגיש נגד הנתבעת תלונה למשטרה וכן תביעה למניעת הטרדה מאיימת. הנתבעת מצידה, בחרה להגיש נגד התובע שתי תלונות ללשכת עורכי הדין ואף ספרה על אודות סכסוך השכנים למספר אנשים. על רקע זה, טוען התובע כי התלונות והסיפורים לצדדי ג' מהווים הוצאת לשון הרע, בעוד הנתבעת מכחישה כי הוציאה לשון הרע לצדדי ג' וטוענת כי התלונות ללשכת עורכי הדין מקימות לה את הגנת תום הלב.

תמצית העובדות

1.                 התובע הינו עורך דין במקצועו. התובע והנתבעת מתגוררים בשכנות מאז 2004 בבניין ברחוב אלרום 6, רמת-גן (להלן: "הבניין"). דירות המגורים של הצדדים מצויות באותה הקומה בבניין, זו מול זו.

2.                 משנת 2007 החלה התדרדרות ביחסי הצדדים. התובע סבר כי הנתבעת מתנכלת לילדיו הקטינים וביוני 2008 אף הגיש התובע תלונה למשטרה כנגד הנתבעת וכן גם תביעה למניעת הטרדה מאיימת. תביעה זו הסתיימה בהסדר גישור מיום 24.7.08 והסדר זה גם כלל גניזת וביטול התלונה למשטרה. הנתבעת מצידה, הגישה ביום 30.6.08 מכתב תלונה כנגד התובע ללשכת עורכי הדין (להלן: "התלונה הראשנה")  וזו נגנזה ביום 23.11.08.

3.                 ביום 8.2.09 הגישה הנתבעת כנגד התובע תלונה נוספת ללשכת עורכי הדין (להלן: "התלונה השנייה") ובמסגרתה הלינה כי התובע שיקר בתלונתו למשטרה, שיקר לפקחי העירייה, מנצל לרעה את מעמדו כעורך דין ועוד. ביום 2.4.09 נגנזה אף התלונה השנייה.

4.                 נוכח טענות התובע על התלונות שהגישה הנתבעת ללשכת עורכי הדין ועל הכפשת שמו בקרב שכנים ורבנים, הוגשה תביעה זו ביום 21.10.09.

תמצית טענות הצדדים

5.                 לטענת התובע, עוולה כלפיו הנתבעת בהוצאת לשון הרע ופגעה בשמו הטוב מתוך נקמנות ובכדי לפגוע בפרנסתו. התובע מבסס טענה זו על שני ענפים: התלונות ללשכת עורכי הדין; והכפשתו בפני 4 אנשים שונים מהם 3 רבנים. התובע עותר לחיוב הנתבעת בגין הוצאת לשון הרע בפיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ש"ח.

6.                 הנתבעת איננה מכחישה הגשת שתי התלונות ללשכת עורכי הדין, אך טוענת שאין בהן משום הוצאת לשון הרע ועל כל פנים עומדות לה בגינן הגנת תום הלב והגנת "אמת דיברתי". לטענתה, עמדה חסרת אונים מול צעדיו של התובע וסברה כי באפשרותה להלין על מעשיו בפני לשכת עורכי הדין. באשר לטרוניה על הכפשת התובע בפני רבנים ושכנים, טוענת הנתבעת שאומנם שוחחה על האירועים שבינה לבין התובע עם מספר אנשים אך לא היה בתוכן השיחות משום לשון הרע כלפי התובע.

7.                 התובע הגיש תצהיר עדות ראשית עליו נחקר. בנוסף, זימן התובע לעדות מטעמו את הרב יחיעם עוזרי, את מר ראובן פרחי ואת אחות הנתבעת, גב' חנה הקרי. מטעם הנתבעת העידה הנתבעת לבדה.

8.                 לדיון שהתקיים ביום 14.3.12 זימן התובע לעדות 3 עדים נוספים אולם אלו לא התייצבו לדיון. לתובע ניתנה ארכה להודיע אם הוא עומד על זימון העדים ובהעדר הודעה שכזו, נקבע ביום 27.3.12 כי הסתיימה שמיעת הראיות והוקצבו מועדים להגשת סיכומים.

דיון

9.                 חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), קובע כי פרסום לשון הרע מהווה עוולה (סע' 7 בחוק) ומגדיר "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול, בין היתר, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" כן "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" (סע' 1 בחוק). בבחינת דבר מה שפורסם לצורך הקביעה אם מהווה הפרסום "לשון הרע", נעשה שימוש במבחן אובייקטיבי.

10.             החלק הראשון בטענות התובע נסמך על שתי התלונות ששלחה הנתבעת כלפיו לשכת עורכי הדין.

בתלונה הראשונה מלינה הנתבעת כי התובע הגיש נגדה למשטרת ישראל תלונה שהיא "עלילת שווא הוצאת דיבה" וכי התובע "מנצל בציניות את מעמדו כעו"ד כל האמצעים כשרים מותר מבחינתו להעליל עלילות שקר ..." ובהמשך: "עו"ד הלוי מבזה את החוק".

בתלונה השנייה מלינה הנתבעת על התובע שהוא "ספר במשטרה שקרים תפר עלי תיק: חטא בעלילות שקר" ובהמשך: "הוא שקר והוליך שולל את פקחי העירייה... הסתבר שזה דפוס התנהגותי של אחיאל הלווי לאיים להמציא דברים שלא היו ולא נבראו".

טענות המייחסות לתובע הפצת עלילות שקר, ניצול מעמדו כעו"ד להגשת תלונות שווא למשטרה ומסירת דברי שקר לפקחי העירייה - בהחלט עלולות להשפיל את התובע בעיני הבריות ולעשותו מטרה ללעג או לבוז. לפיכך, הדברים אשר ייחסה הנתבעת לתובע בתלונותיה ללשכת עורכי הדין מהווים "לשון הרע".

11.              החלק השני בטענות התובע מייחס לנתבעת הכפשת שמו של התובע בפני אחרים, שכנים ורבנים. דברים אלו, לגרסת התובע, לא נכתבו אלא נאמרו בעל-פה וכללו חזרה על הטענות שהובאו בתלונות ללשכת עורכי הדין, לאמור: האשמת התובע בדברי שקר למשטרה ולפקחי העירייה, ניצול מעמדו כעו"ד לרעה וכד'. הנתבעת הכחישה טענות אלו וטענה כי בסך הכל ספרה למספר אנשים על הסכסוך שיש לה עם התובע. הנה אשר התברר ביחס לטענה זו: